הכנה רגשית לכיתה א׳: שלושה דברים שחייבים לעשות כבר עכשיו - ואף אחד מהם לא קשור לילד

לפני שמכינים את הילד לכיתה א׳ – מכינים את הקשר ביניכם

כיתה א׳ עוד רחוקה, אבל משהו כבר מתחיל לזוז.

אולי את מרגישה את זה בהתארגנות של הבוקר שנהיית קצת יותר קשה.

אולי בזה שהילד פתאום דורש יותר, או דווקא מתנגד יותר.

אולי בזה שאת מוצאת את עצמך עם פחות סבלנות בלי סיבה ברורה.

רוב ההכנות לקראת כיתה א׳ מתמקדות בילד

האם הוא יודע לכתוב את השם שלו, האם הוא מצליח לשבת, האם הוא מוכן חברתית. אבל במחקר שעשיתי עם כ - 200 הורים לילדי כיתה א׳ מצאתי משהו אחר: 

מה שמנבא הסתגלות רגשית טובה של הילד הוא לא מה הילד יודע לעשות - אלא מה קורה ביניכם.

מה שעשה את ההבדל הוא איך ההורה חווה את הקשר עם הילד: כמה הוא מרגיש שהוא מבין את הילד, כמה הם מצליחים לעבוד ביחד, וכמה רגעי חיכוך יש ביניהם.

זה אומר שחצי שנה לפני המעבר, ההכנה הכי אפקטיבית היא לא תרגול של מיומנויות - אלא טיפול בקשר. והנה שלושה דברים קונקרטיים שאפשר להתחיל בהם כבר עכשיו:

1. שימו לב מתי אתם מגיבים להתנהגות - במקום למה שנמצא מתחת להתנהגות

מכל הדברים שבדקתי במחקר, הדבר שהשפיע הכי חזק על הוויסות הרגשי של הילד היה הקושי של ההורה להבין מה באמת קורה אצל הילד.

ולא מדובר רק ברגעים שבהם "לא ברור לך מה יש לו". מדובר גם - ואולי בעיקר - ברגעים שבהם את דווקא כן רואה מה הוא עושה, אבל מגיבה לזה כבעיה התנהגותית:

הילד מסרב להתלבש? "הוא עקשן."

הוא צורח כשמכבים את הטלוויזיה? "הוא לא יודע לקבל גבולות."

הוא נדבק אליך ולא מוכן ללכת? "הוא מניפולטיבי."

הוא הופך כל דבר קטן למאבק? "הוא פשוט קשה."

התגובות האלה אנושיות לגמרי.

אבל כשאנחנו נשארים ברמה ההתנהגותית - כשאנחנו מגיבים למה שהילד עושה בלי לנסות להבין מה הוא מרגיש - אנחנו מפספסים. כי מאחורי ההתנהגות יש כמעט תמיד ילד שמתמודד עם משהו רגשי: חרדה, עייפות מצטברת, תחושה שמשהו הולך להשתנות ואין לו שליטה, צורך בקרבה שהוא לא יודע לבקש. ואם המענה שלנו הוא רק התנהגותי - "תתלבש עכשיו", "אין מה לבכות", "תכין כבר שיעורי בית", "תפסיק עם זה" - הילד נשאר לבד עם הרגש.

מה לעשות בפועל?

כשהילד מאתגר אתכם - כשכל זירה הופכת למאבק, כשהוא מתנגד, כשזה מרגיש "יותר מדי" - נסו לעצור לפני התגובה ולשאול:

1. מה הוא מרגיש מתחת להתנהגות הזו? (פחד? עומס? חוסר שליטה? בדידות?)

2. מה קרה לפני הרגע הזה? (יום ארוך? שינוי בשגרה? מתח בבית?)

3. מה הוא צריך ממני רגשית - לא מה הוא צריך לעשות? (שאראה שקשה לו? שאהיה קרובה? שאגיד שזה בסדר להרגיש ככה?)

את לא חייבת לדעת את התשובה. ואת גם לא חייבת לוותר על הדרישה. אפשר גם לשמור על הגבול וגם להגיד: "אני רואה שקשה לך. בוא נעשה את זה ביחד." זו התזוזה החשובה - מתגובה להתנהגות לתגובה שרואה את הילד.

2.  תזהו מתי אתם חווים את הילד כ"מפריע" ותשאלו מה זה אומר על הקשר

עוד ממצא חשוב מהמחקר: הורים שחוו יותר רגעים שבהם הילד "הפריע" להם - עיכב אותם, סירב לשתף פעולה, דרש מהם יותר ממה שהרגישו שיש להם - הילדים שלהם הראו יותר קושי בוויסות רגשי.

חשוב להגיד: הרגשה שהילד "מפריע" לנו היא לא דבר רע. היא לא אומרת שאתם הורים לא טובים. כולנו חווים את זה - בבוקר שהילד מסרב להתלבש כשאתם צריכים לצאת, כשהוא מתפרק על משהו קטן בדיוק כשאתם בטלפון, או כשאת בדיוק צריכה לצאת לפגוש חברה או לפילטיס, כשהוא דורש עוד סיפור בדיוק כשנגמר לכם הכוח.

אבל כשרגעי ההפרעה מצטברים בלי שמים לב, הקשר נשחק. ההורה מתחיל לראות את הילד כמקור ללחץ, והילד מרגיש את זה - גם אם אף מילה לא נאמרת.

מה לעשות בפועל:

בסוף היום, נסו לזהות רגע אחד שבו הרגשתם שהילד "הפריע" לכם. ואז תשאלו:

1. מה רציתי באותו רגע?  (לסיים משימה? לנוח? שהכל יזרום?)

2. מה הילד רצה?  (תשומת לב? שליטה? עוד זמן?)

3. האם ההפרעה הייתה באמת בעיה של הילד - או של התזמון, העומס, הציפיות שלי?

הנקודה היא לא להפסיק להרגיש הפרעה. הנקודה היא לשים לב אליה ולשאול מה היא אומרת - כי ברוב המקרים היא אומרת משהו על מה שקורה בקשר, לא על מה הילד עשה.

3.  תבנו רגעים שבהם זה עובד - בכוונה

הממצא שהפתיע אותי הכי הרבה במחקר: רגעים של שיתוף פעולה מוצלח הם גורם מגן בפני עצמו. לא מספיק להפחית חיכוך. צריך גם לבנות באופן פעיל רגעים שבהם ההורה והילד "ביחד" - רגעים שבהם ההתארגנות עובדת, שבהם יש תיאום, שבהם מרגישים שהדברים זורמים.

הרגעים האלה לא צריכים להיות גדולים. הם לא דורשים פעילות מיוחדת, שיחות עמוקות, או "זמן איכות" מתוכנן. הם יכולים להיות:

• בוקר שבו ההתארגנות עברה בשקט וחלק, ואת אומרת לו: "ראית איך הסתדרנו היום? היה טוב."

• ארוחה שבו הוא עוזר להכין משהו קטן ואתם עושים את זה ביחד.

• רגע שבו הוא שיתף פעולה עם משהו שהיה לו קשה, ואת שמת לב לזה ואמרת את זה.

  
  

מה לעשות בפועל?

קודם כל - תיאום - בין המצב הרגשי של הילד לתגובות שלך.

כדי להגיב נכון, צריך לראות איפה הילד נמצא רגשית באותו רגע. למשל: הילד חזר מבית הספר שקט, מתוסכל, בקושי מדבר או להיפך - תזזיתי וחסר שקט. את כבר מוכנה לשבת איתו על שיעורי בית: "בוא נתחיל, ככה נסיים מוקדם."

אבל אם הילד בקושי רגשי ניכר ואנחנו לוחצים עליו לתפקד — זה לא רק שלא ישרת אותו, זה יחמיר את המצב. מה שהוא צריך באותו רגע הוא שמישהו יראה שקשה לו לפני שדורשים ממנו משהו.

ומשם - שני דברים שעובדים ביחד:

1. הראשון - כשזה עובד, תסמנו את זה. לא מחמאה מופרזת, לא "כל הכבוד!" גנרי. פשוט הכרה: "הצלחנו." "עבדנו ביחד." "היה נעים." נסו ליצור לפחות רגע אחד כזה ביום.

2. השני - כשזה לא עובד, תשנו את הפרשנות. כן, ההתנגדות שלו מרגישה כמו הפרעה. אבל כשאתם מבינים שהקשיים איתו הם סימן לקושי רגשי - אתם כבר ממוקמים אחרת. מבינים אחרת. ויכולים לייצר תגובה אחרת - תגובה שנותנת לילד תחושה שמישהו רואה אותו, לא רק את ההתנהגות שלו.

שני הכיוונים האלה מצטברים לאותו דבר: תחושה של אנחנו יודעים להסתדר ביחד גם כשקשה. וזו בדיוק התחושה שהילד יצטרך כשהמעבר יתחיל ברצינות.

ולסיום: הערה על מה שפחות חשוב

אני כותבת את זה כי הרבה הורים מגיעים אליי עם חרדה שמשהו "חסר" - שהילד לא מספיק בשל, לא מספיק חברתי, לא מספיק יושב. המחקר שלי הראה שמה שמנבא את הוויסות הרגשי של הילד (מיומנות קריטית להסתגלות לכיתה א' ולכל מעבר למעשה) הוא מה שקורה ביניכם ביומיום.

אז חצי שנה לפני כיתה א׳, הדבר הכי שימושי שאפשר לעשות הוא לא רק לתרגל כתיבה ופחות להיות מוטרדים מסימנים של מוכנות - אלא לטפל בקשר. לשים לב לרגעי חוסר ההבנה, לרכך את החיכוכים, ובעיקר לבנות רגעים שבהם זה עובד. כל הדינמיקה הזאת תהיה קריטית כשהמעבר לכיתה א' יקרה בפועל.

זה המאמר הראשון בסדרה. המאמרים הבאים יעסקו בכלים נוספים מתוך המחקר - תמשיכו לעקוב  כדי לא לפספס. וכמובן, יש את הספר שלי - ״עולים לכיתה א׳ עם חוסן נפשי״ - שם תמצאו כלים וידע מתחומים שונים ונוספים הקשורים להסתגלות לכיתה א' שהורים חייבים לדעת.

לחצי כאן