כשהחברות הכי טובות רבות

כשהבת שלי רבה עם החברה הכי טובה שלה - האם להתערב? איך? וכיצד נוכל לעזור לה להרגיש טוב יותר?

באחד הימים הלכתי לאסוף את הבת שלי מבית הספר ומצאתי אותה מכונסת ומדוכדכת וממש על סף בכי. חיבקתי אותה ושאלתי מה קרה והיא פרצה מיד בבכי. היא סיפרה שחברתה הטובה לא שיחקה אותה כל היום "היא התעלמה ממני ולא דיברה איתי וכמה שניסיתי היא לא ענתה לי, ובכלל לא שמה לב אלי והייתי לבד.. הלב שלי מתפוצץ מרוב כאב, אני לא עומדת בזה, אימא בבקשה תעשי משהו, אולי תתקשרי לאמא שלה כדי שתשכנע אותה שתאהב אותי שוב פעם".

התברר שהחברה הטובה בחרה באותו יום לשחק עם חברה אחרת וחשבתי איך אני יכולה לעזור לה… התחלתי לשקול את עניין הטלפון לאמא של החברה ויחד עם זאת הבנתי שהיכולת שלי לעזור ביחסים בינה לבין חברתה היא מוגבלת ואין לי את היכולת לגרום לחברה לשחק עם הבת שלי.

חשבתי על האופציות שהיו ברשותי באותו רגע… הרגעתי אותה, וניסיתי לחזק אותה בכך באמירה שלחברתה הטובה יש את הזכות לשחק גם עם חברות אחרות וזה לא אומר בהכרח שהחברות ביניהן נגמרה, ובסוף חיבקתי אותה והייתי אמפטית לקושי שלה. באותן רגעים נזכרתי שבילדותי היתה לי חברה שגם היתה עושה לי קווץ' בלב והתחושות הרעות של להיות לבד, כשעושים נגדך קואליציה חזרו אלי – חווית הדחייה אכן חוויה כואבת.

נכון שבמבט לאחור חברות בגיל 6 לא נראית משהו רציני במיוחד, אבל ראיתי בעינים של בתי עד כמה הכאב שלה גדול ואמיתי.

לעיתים יש לנו נטייה להפחית במשמעות החוויה של הילדים שלנו או לנסות להפיג להם את הכאב כשאנחנו אומרים להם "לא נורא, מחר תחזרו להיות חברות, שום דבר לא קרה" אבל כשאני בוחנת את עצמי וחושבת מה אני יכולה להגיד שבאמת יעזור לה, אני מגלה שאין לי הרבה אופציות ולכן בסופו של דבר בחרתי להצטרף אליה לרגע של הכאב:

"זה באמת מאוד כואב שחברה טובה מתעלמת ובוחרת בחברה אחרת, בואי נלך הביתה עכשיו, נאכל משהו ואז תוכלי לחשוב מה את יכולה לעשות".

בסופו של דבר זה באמת מה שעזר לה. אחרי שנרגעה החליטה לכתוב מכתב לחברה ושמה לה מדבקות יפות. כשהיא התחילה לכתוב ולצייר היא ממש נרגעה, האמונה והאופטימיות חזרו אליה והיא ידעה שבסופו של דבר הכל יהיה בסדר.