חברים על ארבע - כשחיית המחמד שלנו כבר לא איתנו

"לבן שלי יש אקווריום עם דג זהב, כל שבוע בערך מת דג אחד ואני רצה לקנות דג חדש כדי שלא אצטרך לספר לו והוא יהיה עצוב. כבר הפסקתי לספור כמה קניתי עד היום". כך סיפרה אמא בקבוצת הורים. האם לחוס על ילדינו או לספר את האמת? זו דילמה שקיימת אצל הורים רבים!

בעלי חיים הם חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו ומאוד משמעותיים עבורנו ועבור ילדינו. כשחיית המחמד שלנו מתה אנחנו רוצים לחסוך מהילדים שלנו את הכאב הגדול שבידיעה.

אצלנו במשפחה היתה חתולה במשך 13 שנים.

היא היתה שם כשהבן הבכור שלנו נולד … (ועוד הרבה לפני) ממש גדלה יחד איתם. החתולה היתה מאוד משמעותית בחיינו ובחיי הילדים, ובזכותה הם למדו מהי אחריות, אהבת חינם, ואת משמעות וחשיבות העזרה, הטיפול והדאגה למישהו שתלוי בך לקיומו.

כשגילינו שהיא חולה וכנראה לא תחזיק מעמד – דאגנו להכין את הבן הגדול (4.5) שהיא כנראה תמות. בעלי עדיין זוכר בבירור איך נעלמה הכלבה האהובה שלו באורח מסתורי כשהיה ילד ולכן היה לנו חשוב לתת לילדינו את ההזדמנות להיפרד ממנה כראוי – בכל זאת היא הייתה חלק בלתי נפרד מחייהם.

הוא כבר מבין במידה מסוימת את המשמעות של המוות, מבין שלא נראה אותה יותר ואנחנו כולנו יחד, תומכים בעצב ובדמעות ("זה באמת מאוד עצוב לנו שהיא כבר לא איתנו… היא לא תחזור… כולנו אהבנו אותה ולא רצינו שהיא תמות…").

כדי להיפרד כראוי, החלטנו יחד שנעשה טקס פרידה שבו הילדים יכינו לה ציור ולכל אחד תהיה הזדמנות להגיד משהו אם ירצה.

פרידה היא תהליך חשוב, זה מאפשר לנו ולילדים לסגור מעגל, אנחנו מדברים, מסבירים ומבינים בדיוק מה קרה לחתולה. הדמיון לא יצטרך לעבוד שעות נוספות בניסיון להבין מה קרה לחתולה שפתאום נעלמה ואולי גם אבא ואמא יכולים להיעלם ככה פתאום? אנחנו לא מנסים לייפות או לטשטש את המציאות עבורם כי אלה הם החיים, והחיים הם מורכבים – לפעמים שמחים ולפעמים עצובים.