אני לא אוהבת את החבר של הבן שלי

כך סיפרה לי אמא שהרגישה איך מתהפכת לה הבטן כל פעם הבן שלה נפגש עם החבר הכי טוב שלו

הבן שלי היה חבר של עמית. הם נפגשו על בסיס יומיומי, צעקו, הרביצו, נשכו אחד את השני וקראו אחד לשני בשמות גנאי. למרות הכל, יונתן ביקש ממני לעיתים קרובות להזמין את עמית אלינו הביתה או למגרש המשחקים ותמיד ציפה בקוצר רוח למפגשים האלה.

כשהמריבות בין הילדים פרצו, ביננו ההורים (משני הצדדים) לא תמיד היה קל. פעמים רבות מצאנו את עצמנו בעין הסערה שהתרחשה בין הילדים ולעיתים יצאנו מאוד לא "מרוצים" מהגישות החינוכיות אחד של השני. לכל אחד מהצדדים היתה ביקורת כלפיי ההתנהגות של הילד האחר ולא כלפי הילד שלו, אבל השתדלנו שלא להיכנס לוויכוחים עם הוריו של עמית (שבמקרה היו גם חברים קרובים שלנו).

לפעמים היה לי קשה לראות איך עמית וחבר שלישי נוסף, דני, "מתנפלים" על הבן שלי וממש הייתי צריכה להחזיק את עצמי כי הבנתי שיהיו עוד הרבה סיטואציות כאלה בחייו ולא בכולן אהיה על מנת לעזור לו. עם כל הקושי העצום שחוויתי ידעתי שזה אתגר ושיעור חשוב שהבן שלי חייב ללמוד כיצד להתמודד איתו.

מעבר לבעיות שהיו במערכת היחסים של יונתן ועמית, היו גם חלקים חיוביים מאוד. עמית ילד מעניין ומצחיק שסביבו תמיד יש הרבה אקשן והוא ידע לסחוף אחריו הרבה ילדים אחרים – לא היה רגע אחד משעמם בחברתו, ויכולתי להבין מדוע יונתן מעוניין בו כחבר. בזכותו, יונתן למד הרבה דברים – לא לוותר, לא להישבר וגם לעמוד על שלו.

בכל פעם שהייתי עדה לסיטואציות בין הבן שלי לבין עמית, נזכרתי כיצד אימא שלי היתה מסננת את החברות שלי והיתה קובעת חד משמעית "עם הילדה הזאת את לא משחקת" ואני כילדה רק חיפשתי איך להיפגש עם אותה חברה "אסורה", וככה למעשה הגיעה ההחלטה שלי להפחית את ההתערבות שלי בקשר של עמית ויונתן. גייסתי את כל הכוחות שלי כדי למנוע מעצמי להתערב כי ראיתי שההתערבות שלנו בעניינים שלהם היא כמו הוספת שמן למדורה – הילדים שמו לב שיש הרבה עניין סביב המריבה שלהם וזה נתן להם סיבות נוספות להמשיך ולהעצים את הריב כשבעצם מריבה שהיתה מינורית התפתחה למשהו דרמטי יותר בעקבות ה"ריקוד" של המבוגרים סביבם.

אחרי תקופה, הילדים עלו לכיתה א', ומטבע הדברים המבוגרים כבר פחות נכחו בזירה. יום אחד יונתן בא אלי ואמר "אימא אני הבנתי, עמית לא אוהב אותי בכלל, הוא רק מציק לי, מה זה החבר הזה? אני לא רוצה להיות חבר שלו יותר…". הוא כבר אמר דברים דומים בעבר, אבל הפעם הרגשתי שהוא נחוש בדעתו. בסיכומו של דבר, אני מבינה שדאגתי לחינם.

בשביל להבין את טיב היחסים עם הצד השני – אנחנו צריכים להרגיש את זה ורק אז אנחנו יכולים להחליט בלב שלם. זה מה שקרה ליונתן: רק כשכבר לא יכול היה להכיל את החברות הזאת, החליט שזה כבר לא מתאים לו.

הילדים שלנו ילמדו לבד מתי לסיים את החברות – זה מסוג ההחלטות שרק הם יכולים לקבל. כל החברים, מכל הסוגים, מהווים עבור הילדים חומר למחשבה לחיים – מה הם אוהבים, מה מתאים להם ומה הם לא יכולים לסבול. לנו ההורים קשה מאוד לעמוד מול יחסים כאלה שיש לילדים שלנו, אבל ככה הם לומדים את הגבולות שלהם, לקבל החלטות ולעמוד מאחוריהן.

בסיכומו של דבר, בחירת חבר היא לא החלטה שרירותית – אנחנו מוקסמים ממה שיש לבן אדם השני, ובדרך כלל זה משהו שחסר בנו – וכשאנחנו ההורים אוסרים על הילד שלנו לשחק עם ילד אחר אנחנו למעשה שוללים את אותו מרכיב שחסר בילד שלנו שהוא כל כך רוצה להיות. אז כדאי לסמוך עליהם ועל האינטואציות שלהם, ולתת להם לעשות את הבחירות שלהם אפילו כשהן נראות לנו שגויות – ככה נעזור להם לפתח ולחדד את החושים ונלמד אותם לסמוך על עצמם.